ציפור כהה בדרך

ציפור כהה בדרך מאת: יוסל בירשטיין. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרית פועלים 1989 חוג מוקיריה של הסיפורת של בירשטיין מתרחב
והולך. עם זאת דומה שבתודעת חלק מן הקוראים עדיין אין
בירשטיין תופס את המקום הראוי בשורה הראשונה של הפרוזה
הישראלית. הרומן הבורסה (המוטבים) וארבע הנובלות המכונסות
כאן הם מלאכת מחשבת של הולכת עלילה ויש בהם תנופה של איפיון
ווירטואוזיות של הסתכלות. אבל למרות שבספרות הנכתבת היום
בארץ כמעט אין דומה לבירשטיין בכוח הקומי והגרוטסקי חשוב
להדגיש כי מעבר לקוריוזים של סימטאות החיים מפתח בירשטיין
התמודדות תימאטית נועזת עם הקיום היהודי שלאחר השואה.
הנובלות שבספר זה נכתבו כולן בפרק זמן קצר 1967-1966 ובהן
הגיעה לראשונה למלוא בשלותה צורת הכתיבה הבירשטיינית
האופיינית של אדוות בתוך אדוות; הן נכתבו תחילה ביידיש (היום
מקדים בירשטיין כתיבה בעברית ורק אחכ מתרגם את עצמו ליידיש)
הנוסח העברי הוכן בזמנו בידי המחבר ניסים אלוני ולקראת
ההופעה עתה הוכן נוסח חדש. הקריאה היום בדובין וברולידר
צופנת בחובה הפתעה: נוסח יעקב שבתאי שקשה לתאר את הסיפורת
הנכתבת היום בארץ בלעדיו יצא מתוך המעיל של סיפורי בירשטיין
כפי ששבתאי עצמו שהיה ממעריצי בירשטיין הראשונים הטעים
באוזני כמה פעמים כשהוא מכנה את הסגנון: זרם העלילה. הלווית
אחיו של דובין מותו של רולידר מותה של הסבתא – אלה פתיחות
אופייניות באירוע האחרון או הכמעט אחרון. אבל הסיפור אינו
נמסר בגושי פלש-בקים דורים. כי לספר ולהיזכר ולחזור על סיפור
שסופר בידי אחרים הוא עיקר שבעולמו של בירשטיין יש לו חשיבות
רבה מן ההתרחשות עצמה שאולי אף לא התרחשה. זוהי אחת
ההיאחזויות העיקריות בעולם התלוי על בלימה. וכך מוליך
בירשטיין פקעת של חוטים שהמספר כמין ציפור מעופפת מושך ממנה
חוט זה וחוט אחר – כשההיזכרות האסוציאציה והדמיון בין הדברים
הם הכוח המניע. פרטי הרקע נדחקים לחזית הקדמית העבר הופך
להווה עלילתי והסיפור מתנהל רגל פה רגל שם תמיד בשלושה
מקומות לפחות ובשלושה זמנים לפחות. כל דמויותיו של בירשטיין
תרות אחר מרכז מהותי לחייהן. ופתרונותיהן מתגלגלים למין
אובססיה גרוטסקית. אבל בחצר האחורית של המציאות מפרק
בירשטיין את השאלות הגדולות ואת הפתרונות של הקיום היהודי.
כל כיוון מתפרק אל ניגודיו האירוניים במקום אחר בזמן אחר או
בפעילות עוקבת של הדמות. בירשטיין מתווה ר-קוליות של תימות
המתגלות זו כתחפושתה המעוותת של זו. וכך תחנת אוסטרליה גולה
חדשה היא ראי לקיבוץ עיירה חדשה עוד יותר. אז ועכשיו פה ושם
כולם לובשים אותו מעיל בעולם סטאטי שאינו משתנה ועם זאת נושם
מוות וברחתי שלא אראה. כך מתנגשים הזיכה והזיכרון הבריחה
מגרמניה והחזרה אליה החיים בקולקטיב וביחד (ציפורים שחורות
מדדות אל ערימת הזבל) והאינדיבידואליזם הבודד (ציפור כהה
בדרך) הלאומנות והאחווה האנושית הקיום הרוחני והחומרי
המפוכחות והאשליה. מי שבז לקיום בתוך יחד של היסטוריה לאומית
(יוונים יוצאים למלחמה ביהודים) ובתוך עדר של צוותא גם מלמד
פרהיסטוריה (מוצא האדם) נקלע לציונות חוזר לגרמניה. והאחווה
האנושית העילאית מתחוללת דווקא במצב של טירוף וניתוק מן
המציאות. מול אפסנים של חלומות ופנטזיות עומד מצב מנותק של
עצב קיומי אבל בסופם של כל הסיבובים מסתבר שכל האפשרויות
כולן אינן אלא וריאנטים של ניתוק מן המציאות ובמה נותר
להמתיק חיים אם לא בפנטזיה ובסיפור?