לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הא רוצח מאת שמעון צימר. יץ לוהט. שריפת קוצים
מאיימת להגיע אל בתי יישוב בגליל שבו מתגוררים אורי ונעמה.
הוא מוזיקולוג והיא פסיכולוגית. האש שמגיעה עד סמוך לבית
העלמין הצבאי שבו טמון בנם שספק התאבד ספק נהרג בתאונת דרכים
במהלך שירותו הצבאי – מעירה בהם את האובדן ששכך מעט. זה קורה
ערב נסיעתה או שמא מנוסתה של בתם לטיול ארוך שבו תחקור בין
היתר את זהותה המינית. בקצב פנימי מדויק ובגוון השפה הצלול
והייחודי לו מלווה צימר את סיפור התפוררותה של המשפחה
שיחידיה מבקשים לגעת ולהשתייך אך נסים זה מזה פעם אחר פעם כי
כמו שכותבת הילדה לאביה “לפעמים הבית הוא רוצח שיש לנוס
ממנו. (סלח לי אבא.)”