אלמה רוזה

אלמה רוזה נולדה עם כפית זהב בפה. עתידה כמו הוכתב לה מראש:
עם אב ארנולד כנר ראשי ומנצח של האופרה הווינאית ושל התזמורת
הסימפונית של וינה שבמשך שישים שנה עמד בראש רביעיית רוזה;
עם דוד גוסטאב מאהלר אחי אמה; ודוד ברונו ולטר ידיד ותיק של
המשפחה. בגיל עשרים וארבע היתה אלמה רוזה כנרת ידועה נשואה
לכנר צכי וירטואוז שנהנתה ממנעמי האצולה המוזיקלית הווינאית.
הנשורים הביאו לה עושר רב אך גם בדידות. בגיל עשרים ושבע
סוערת אימפולסיבית לא פעם מתעלמת ממוסכמות אלמה הקימה וניהלה
להקת נשים נודדות נערות הוולאס של וינה שהופיעה בבירות
אירופה וייצגה את כל הקצץ והרומנטיקה של וינה הישנה כמו גם
את העמקות שבה. לאחר שהגיעה עם משפחתה לחוף מבטחים באנגליה
בצעד שקשה להבין חזרה אלמה לאירופה כדי להופיע בקונצרטים
ובכך לתמוך באביה הזקן. היא נתפסה בעת שניסתה לעבוד לצרפת.
בגיל שלושים ושבע באושוויץ שוב עמדה אלמה בראש תזמורת נשים.
אלמה לא בחלה בשום אמצעי כדי להפיק מהנגניות שלה את הצליל
שינעם לאוזניהם האנינות של הסוהרים הגרמנים. היא רדתה בהן לא
פעם עד אכזריות ובכך הצילה את חייהן. התזמורת הייתה מאוד
מבוקשת בקרב מפקדי המחנה. אלמה הצילה את חייהן של כחמישים
נשים לברות התזמורת הגם שהיא עצמה נפטרה במחנה ההשמדה
בנסיבות מסתוריות. בספרם את הסיפור המלא של אלמה ביקשו ריצרד
ניומן וקארן קירטלי לחלוק לה כבוד לה ולמוזיקאיות האסירות
שעבורן המוזיקה היתה האפשרות היחידה לשרוד.