אוי ארצי

יותר מ-20 שנה אחרי ספרו המיתולוגי תמיד פולני נחת מכתב
בדואר הנכנס במחשב של יאיר גרבוז אמן פובליציסט איש נוח
לבריות פרנקופיל מוצהר ומורה בנשמתו. הכותב אלמוני הציג עצמו
וביקש סיוע: הוא צרפתי תושב פריז מתכנן עם משפחתו לעלות
לישראל ויש לו רק כמה שאלות… כך החלה התכתבות שנמשכה על
פני שנתיים ימים כשבמהלכה שב גרבוז להתבונן בעצמו ובנו. החל
משיטות הישרדות: אנחנו עושים הכול בשביל לחסוך – למשל לא
מזמינים פיצה הביתה. אבל כשמכניסים לנו פרסומת בתיבת הדואר
ואומרים לנו שנקבל 1+1 שזה חיסכון של 50% אנחנו ממהרים
להזמין שתי פיצות אוכלים אחת ואת השנייה זורקים למחרת. דרך
מנהגי המקום: תם יום הזיכרון ותחלוף שעה והכול מוכנים לטקס
הדלקת המשואות – תיבת נוח עם 12 זוגות של פירומנים: דרוזי
ואתיופי צרקסי ורוסי עיוור מקרב ופצוע מפיגוע חקלאי ופושט
רגל מורה ושכנו מקו העוני תעשיין וניצול שואה חרדי והלום קרב
נער מחונן וקצין המבחן שלו. עבור לפוליטיקה ואקטואליה: כאשר
מצביעים באמצעות פתק ריק אכן נמנעים מהכרעה שהרי גם אם
הפתקים הריקים יזכו לרוב לא ייבחר פתק ריק לראש ממשלה. אבל –
אם אדם רוצה גם להימנע וגם להשפיע הוא יכול לבחור באדם ריק.
ועד השורשים הפרטיים שלו: בשנת 1934 עלו הוריי מאירופה לארץ
ישראל למחוק ולהימחק בה. אני שמבין רק מה שאפשר לאבחן דרך
ציור גיליתי שהביוגרפיה שלהם דמתה לציור של יחזקאל שטרייכמן
– היא הייתה מוקרמת רצופת מחיקות וכיסויים. הוריי כמו גם
מורי הציור הראשונים שלי לימדו אותי למחוק ולטשטש. הבשורה
הטובה היא שהזיכרון חזק מהמתנכלים לו. עם יכולת התבוננות
יוצאת דופן ותבונות מעוררות השתאות בדייקנותן מספר גרבוז
לידידו סימון את כל מה שרצה – וגם לא רצה – שמישהו יידע
עלינו.