הזמיר והשושנה

הזמיר והשושנה מאת אוסקר ויילד היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא
לה שושנים אדומות קרא הסטודנט הצעיר אך בכל גנִי אין אף
שושנה אדומה. מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין
העלים ותהה לנפשו. אף שושנה אדומה בכל גני! קרא ועיניו
הנפלאות מלאו דמעות. הו באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה
שכתבו חכמים וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל
חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות. הנה סוף-סוף
אוהב אמיתי אמר הזמיר. לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא
היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים והנה הוא לפני.
שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש
לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור והצער הטביע חותם
על מצחו. מחר בלילה עורך הנסיך נשף מלמל הסטודנט הצעיר
ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה תרקוד אתי עד
הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה אחזיק את אהובתי בזרועותי
והיא תשעין את ראשה על כתפי וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני
אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא
תשגיח בי ולבי יישבר. אכן אוהב אמיתי אמר הזמיר. מה שאני שר
עליו הוא סבלו; מה שבעיני הוא שמחה בעיניו הוא כאב. אין ספק
כי אהבה היא דבר נהדר. היא יקרה מאזמרגדים וערכה לא יסולא
באבני לשם. אין לקנותה לא ברימונים ולא בפנינים היא אינה
מרכולת בשוק. סוחרים לא יציעו אותה למכירה גם לא ישקלוה
בזהב. המנגנים יֵשבו ביציע-הנגנים אמר הסטודנט הצעיר ויפרטו
על כלי המיתר ואהובתי תרקוד לצלילי הנבל והכינור. ריקודה
יהיה קל כל כך עד שכף רגלה לא תיגע ברצפה וכל צעירי-החצר
במלבושם הססגוני יקיפו אותה מכל עבר. אבל אתי היא לא תרקוד
כי אין לי שושנה אדומה לתת לה והוא הטיל עצמו על הדשא הליט
את פניו בידיו ובכה.