רחוב ושמו ממילא

רחוב ושמו ממילא מאת אביגדור דגן ובכל זאת למרות התסכול
והכאב למרות כל מה שעברו השופט ומנחם הם חוזרים שוב ושוב אל
משחק הלמה למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות
ובתבונה מסוגה של בינת השכוי הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת
השמים התכולים בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה כי ילדים נולדים
מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות אך המשחק
מסתיים תמיד באותן המלים: מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך
להספיק. דיינו. אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת
בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני
חקר. הוא שופע אהבה וחמלה ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת
והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות
מן הספר שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו. אסיים בפיסקה נוספת
מן הספר בה שני הידידים שסיימו זה עתה את משחק הלמה מאזינים
לסיבה נוספת: מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל
לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות הרחוב הזה שבו אין איש
שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית מתוקה מרחפת
בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים כמו זה
שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים
זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן ומעולם לא
ניסינו לגלות. אפילו למנחם שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה
שקורה בממלכתו די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי
היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.