נימפה לבנה, שעירה משוגעת

דרך סיפור משפחתי שהיחסים הבינאישיים בו כביכול מובנים מאליהם, מתגלים ומודגשים בעלילת הסיפור דווקא היצרים הקמאיים, הראשוניים, המשותפים לכל בני אנוש: הכמיהה לאהבה, ליצירת קשר ולהתקרבות זה אל זה. "…מהו הדבר שמשך אותי בגבריאלה. בתחילת היכרותנו היא היתה מוארת. שמחתי בה כשהגיעה מרחוק. לה אין בארץ משפחה מלבדנו, ולי דודתה המבוגרת, אין ילדים. שמחתי לאמץ אותה לא רק כאחיינית אלא גם כבת, כידידה קרובה. …ממתי נעשה הקשר בינינו יוצא – דופן? התלות ההדדית התחזקה גבריאלה אימצה אותי לבת – זוג?" "…למה הנערה הזו כרוכה אחרי. מה היא תובעת ממני? האומנם רק ידידות וחיבה אימהית, רק זה ולא יותר? רגש עכור מציף אותי. אותו רגש שתוקף את החזק ומסית אותו להתעלל בחלש. הרגש שגורם לו להתנער מן האחר, לדחות אותו, להשתחרר מכל מחויבות כלפיו. והלוא באמת צר לי על גבריאלה. בדידותה החשופה זועקת. ובה – בשעה היא גם מעוררת בי טינה וסלידה. האם משום שהיא מציגה מולי בראי הפוך את בדידותי שלי, את ההזדקקות שלי לחיבה ולאהבה. דמותה השחוחה, המובסת, אינה שונה הרבה מדמותי שמיטגנת פה בשמש הקופחת. משתוקקת כמוה לזכות במעט תשומת לב." בעט עדינה ובאיזמל חד חושפת בפנינו חנה בת שחר את פני השטח ומה שמתחתם. את המשפחה והתנהלותה ואת הזרמים התת – קרקעיים שפורצים מדי פעם, לא בהתפרצות וולקנית סוערת אומנם, אבל בעוצמות דומות של רגש אנושי המגשש ומחפש נתיב ופורקן לצורכי הקירבה והחום הנחוצים כל כך על מנת לחיות. נימפה לבנה, שעירה משוגעת הוא ספרה השביעי של תנה בת שחר, שמה הספרותי של סופרת החיה וכותבת בירושלים) וכמו בספריה הקודמים היא פורשת גם כאן מחוזות לא – שכיחים בסיפורת הישראלית.