אחותו של הנגר

מירה מגן יודעת לנגן את השפה העברית בכתובים!
היא רוקחת בעלילה הזו מרקחת מבושמת עם המרכיבים הנכונים והמדויקים.
שאפו!

נאווה סלע, בגיל שלושים ותשע, איבדה בחלקיק שנייה של החיים, ב-total loss את בועז-בעלה, ואת הלל-בנה היחיד בתאונת דרכים.

מתוך שלושת האופציות: בית קברות, בית משוגעים, או דיור מוגן היא בחרה באופציה השלישית. נאווה החליטה לנטוש את עבודתה כמעצבת פנים, וכדי לדשן את שעות היום, היא החלה לעבוד כקופאית ב"סופרטיב".

את דירתה היא פינתה ובחרה להתגורר ב"נוה תכלת – דיור מוגן".

לדעתה היא מיצתה את חייה, ולכן העדיפה את התחנת האחרונה של בני האנוש על פני כוכב החיים.

כסף לא היה חסר לה, מפני שהביטוח שימן את כיסיה במספיק מצלצלים למחייה. נאווה כיווצה את כל פעילותיה למינימום, וחשפה את עצמה לכאב של האחרים…. ויש כאב… למי לא? (בפרק הראשון ישנה סצנה על חשיפה – יופי של מטאפורה)

אחיה חנן- נגר במקצועו ונשוי ליונינה. חנן כינה את יונינה "השכל הבריא של המשפחה". חנן לעומת יונינה אדם מסוגר, לא משוגע על הפתעות, מעדיף את השגרה והשקט… ציטוט עמוד 77: "…חנן לא משוגע על הפתעות, ואולי משום כך בחר לעבוד עם עצים שסיימו כבר את חייהם ואין להם גחמות פתע ושאיפות גדולות, וחוץ מאש ותולעי עץ שום סכנה לא נשקפת להם."

אהבתי את הזוג הזה ובמיוחד את יונינה הטמפרמנטית, מלאת השמחה ואהבת חיים. ג'ינג'ית עם רעמת שיער אדומה כיאה לפעלתניות, ומתוארת על ידי מירה מגן כ"משפריצת חיים" (עמוד 87). מותק של אישה היונינה הזו!

נאווה ניהלה את חייה בעולמה שלה השגרתי והסגור, הפנתה עורף למה שהחיים העניקו לאנושות. למרות זאת, לא הצליחה לברוח ממה שקרה בבועות האנושיות שסבבו אותה.

ב"נוה התכלת" היא הפכה להיות כותרת ראשית מהלכת. ציפקה, דיירת בגיל השלישי לא אהבה את נוכחותה של נאווה במקום, עד כדי כך שהיא כינסה את החברים, והחתימה אותם על סילוקה מהדיור מוגן. העילא: גילה הצעיר של נאווה והתאמתה לאוכלוסייה הקיימת.

ציטוט עמוד 23: "אנו דייר נווה תכלת, שמשלמים במיטב כספנו כדי לחיות עם בני גילנו, מוחים על אכלוסה של דירה מספר שבע-עשרה בדיירת צעירה. אנו רואים בכך פגיעה באיכות חיינו ואנו דורשים להשיב למקום את צביונו, דיור מוגן לבני הגיל השלישי בלבד. על החתום…"

למזלה של נאווה, טוביה – מנהל הבית דחה את העצומה בשתי ידיים, והודיע לדיירים שהחברים לא קובעים מי יורחק מהבית, כמו כן הוא לא רואה סיבה מוצדקת, להפסיק את מגוריה של נאווה במקום.

למרות שנאווה צמצמה את החיכוך עם העולם החיצוני למינימום, היא המשיכה למגנט אליה אנשים, ושימשה אוזן קשבת וכותל לסיפורי חיים מכל גווני הקשת. ילדים, גברים ונשים ולמי לא היה גיבנת של חוויות?

-צילי ובילי-אלמנות, קשישות ותאומות.
-שלומי –אסיר בתקופת שיקום בנגריה של חנן.
-אולה-קופאית בסופרטיב, גרושה מבעל אלים ואם ליוחאי בן החמש.
-יחזקאל-הרגיש שימיו ספורים וביקש לגימה אחרונה לפני שהמסך יורד.
-זוהר זיו-פסלת בת שמונים, ואם של תאומים מפגרים: הוד והדר.
-עשהאל-בנה של זוהר זיו שהתכחש לקיומה וכינה אותה "הזנזונת".
-משפחת זיו וסיפור חייה של נורית ועוד.

הבחירה ב"דיור מוגן" הדגישה עד כמה הדמות הראשית בעלילה, מבקשת להיות מנותקת ומנוטרלת מהסובב אותה. היא לא רוצה שיספרו אותה, היא מיצתה את חייה!

מלבד המגורים בדיור מוגן שעוטפים את האנשים בחומה, גם העבודה שבחרה כקופאית הינה משרה שאינה מצריכה מגע קרוב עם לקוחות. מה בדרך כלל עושה קופאית בסופרמרקט מלבד לשאול אם יש לך כרטיס מועדון? את הלקוח לא מעניינת אותו הקופאית שמקלידה את הברקודים… נכון? וזה דיוק מה שנאווה רצתה.

מירה מגן בחרה לדמות הראשית את השם "נאווה סלע". לדעתי צמד השמות הללו מרמזים על אופי הרגשות שעטפו את נאווה. ("נאווה" נעים, עדין, רך וקליל ולעומת זאת, "סלע" אבן קשה, חומר מוצק, כבד ובלתי נפיץ). באותה נשימה גם השמות חנן ויונינה מרמזות על אופי הדמויות. חנן מלשון: מתרפס, נוטה חסד, לחמול, למחול והשם "יונינה" שמעגן בתוכו צליל קופצני ושמחת חיים.

בעלילה משורבבות תובנות פילוסופיות, לדוגמא ציטוט: "זה מאלוהים והוא רצה שאשא בסבל"…

האם נאווה מצליחה לפרוש כנפיים מבני האדם? מהרגשות? מהסקרנות? מהתשוקות?

אהבתי את הכתיבה ההדוקה, הדמויות, השפה הקולחת, הקצב לרבות התמונה עם המזוודה ומבט עיניים אבוד וחלול.

זהו סיפור מהחיים עצוב, כואב ורווי בחמלה שמנגן על מיתרי הלב ללא מנצח תזמורת? אפשרי לנגן ללא מנצח? אולי…
אבל יש בו גם אופטימיות ותקווה… רוצים לדעת? תקראו!
ממליצה? בהחלט ממליצה בחום!
"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' טו)

לי יניני