שכול וכשלון

שכול וכשלון, הרומן האחרון שפרסם יוסף חיים ברנר בחייו, הוא מפסגות יצירתו ומשיאי הספרות הישראלית. מהדורה מחודשת זו שרואה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בצירוף אחרית –דבר של מנחם ברינקר שנכתבה במיוחד עבורה, רואה אור בשנת ה-85 להירצחו של ברנר.

לפני כמה שנים, בספינה ההולכת מנמל‑סעיד לאלכסנדריה של מצרים, חלה במחלת‑הרוח אדם עלוב ומכוער אחד, שבשיחותיו אתי, חברו לספינה, מקודם לזה, הרבה להטעים את הצורך ביחס טוב לבני‑אדם. האיש היה כבן שלושים ושלוש בחתותו, ופניו, שהיו גם מקודם מתוחים מתיחות תמידית, בלתי‑פוסקת, הביעו מבוכה גמורה. ויהי כאשר הורד, נשאר אחריו בספינה יתום פעוט – צקלון קטן, וממנו נתגלגלו ובאו לידי קונטרסי‑רשימות אחדים שמתוכם נודע לי , כי האיש חלה את חליו זה לא בפעם הראשונה. בעקבות הקונטרסים ההם עמדתי אז, כשבאתי אל היבשה ואל המנוחה, והעליתי על הכתב, בצורה המקובלה והרגילה של סיפור, פרקים אחדים על מעשיו וחיי נפשו של אותו אדם בשנות חייו האחרונות. ואולם סיבות שונות גרמו לכך, שאת הפרקים ההם לא הוצאתי לאור עד היום. בין הפנימיות שבסיבות אלו העיקרית היא אולי, זו, שלבי היסס על שמצד אחד לא השתמשתי בכל החומר ועדיין שיירתי ענינים אחדים הצריכים לגופם ומצד שני לא עיבדתי ולא חיברתי ככל הצורך גם את המעט שהשתמשתי בו ועדיין ריח "מימוּארים" נודף מן הפרקים, ובהרבה מקומות נשמע עדיין אפילו קול של מדבר בעדו בגוף שלישי… איך שיהיה, וכיום הזה, שלמרות כל הפקפוקים בנוגע לצורה, שלא פסקו ולא יפסקו, כמובן, הרני מחליט, סוף‑סוף, להטילו לבין הקוראים – את ה"סיפור" הזה! וכמו שהוא אתי בכתובים מאז: בלי תיקונים! הרי אני דולג בקפיצה אחת גם על היסוס‑לבי בנוגע לדבר אחד, שאינו כבר מגוף הענין, אבל בכל זאת מעורר פקפוק, היינו בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת סיפורים ממין זה.אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל‑הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל‑כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין "בזמנו" ו"שלא בזמנו" כל‑כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאַבּדים עצמם לדעת, או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים שיותר נהדרים (הן ראה ראינו, שהדאגה הקטנה על חייו הבטלים אצל כל אחד ואחד מאתנו לא פסקה גם בימינו אלה, הימים הגדולים, המהממים). אבל, בכל זאת, גם הפקפוק הזה נשאר פקפוק וצריך עיון.