שורשי אוויר

שורשי אוויר מאת רות אלמוג. סיפורה של מירה גוטמן גיבורת
שורשי אוויר אחוז וסבוך בסיפור משפחתה האפל המשתרע על פני
מאה שנים של תשוקה וטירוף בארץ ישראל ובסביבותיה. לבדובי
המשוגע איש העלייה הראשונה אדם בעל דעות חברתיות קיצוניות
ותשוקות בלומות; הגיורת הרוסייה שלו המשתרכת אחריו לכל מקום;
בנם (סבה של מירה) שסורס בידי ערבים ונרצח על ידם; אמה של
מירה אשה ילדה יפה והיסטרית; בעלה הראשון (אביה של מירה);
בעלה השני צועני יפה תואר; ומאהביה הרבים – כל אלה וכן
הדמויות הסובבות אותם מעוצבים בשורשי אוויר מנקודות ראות
שונות המותכות כולן בתודעתה של מירה- הנצר האחרון של המשפחה
המנסה להתחקות אחר שורשיה האפלים כדי להתחבר אליהם ובו בזמן
גם לנסות להינתק מהם ומן הדטרמיניזם שלהם. חייה של מירה
נגזרים במידה רבה על פי תבנית משפחתה ונוף גידולה. בדומה לסב
אמה אין היא מצליחה לממש את תשוקותיה הארוטיות. צלו של
לבדובי מורגש גם בעמדותיה החברתיות בדרכה החברתית חסרת
הפשרות. מירה בניגוד לרבות מן הנשים בסיפוריה האחרים של רות
אלמוג אינה יצור פאסיבי המקבל עליו את גורלו ומגיב
בהצטמצמות. בעיקר בחלקו השני של הרומן היא נתפסת במין
אנטיגונה מודרנית. מהומות הסטודנטים בצרפת בשלהי שנות השישים
ופלישת הרוסים לצכיה – פלישה שבעטייה נהרג יאן מאהבה והחלק
הגברי הארכיטיפי שלה – מביאים את מירה לקרוא תיגר על הממסד
הבורגני בשמו של אידיאל החופש. מאבקה שגבולו הוא המוות הוא
מאבקה של אשה המסרבת לקבל את החיים כפי שהם? מאבק טוטלי שיש
בו קסם רב ובו בזמן עם אימה גדולה. סיפורה של מירה הוא אפוא
סיפור של אשה הנקרעת בין דטרמיניזם פסיכולוגי לבין תשוקה עזה
לחופש לטוהר ולטרנסצנדנטי. המתח בין שני הקטבים הללו מוצא את
ביטויו אם בדרך של איפוק ואם בדרך של העצמה גם בתיאורי מרחב
ממשיים או הזויים. לרות אלמוג כמו למירה ולאמה רגישות מיוחדת
לעולם הצומח הארץ-ישראלי. תיאורי הנוף בשורשי אוויר המשקפים
הן מציאות מוחשית והן – בדרך מטאפורית – עולמות רגשיים
סמוכים הם פנינים ספרותיות נדירות: כשהגיעו מירה וזאק אל
המושבה כבר פרחו משוכות ההרדופים הרעילים באותו ורוד חכלילי
לוהט וחריף שלא היה דומה משום בחינה לוורוד ענוג של בגדי
תינוקת או שמלת ילדה כי היה בו דבר שהעלה על הדעת בשר חי ולו
רק מפני החרקים השונים הנמשכים אל ניחוחו והמתקתק הדבשי ולו
בגלל הכינמות הדבקות בו עדרים-עדרים יושבות על צינורות
הפרחים דמויי המשפך וסביב הגבעולים הקצרים ומוצות את לשדם
בלי קול מוסוות היטב מבען כצבע העלים הגלדניים המחודדים
כסכינים אפרפר ויגע ומאובק וככל שהיו הפרחים מלאים ועשירים
ורבי חיוניות כן היו העלים דמויי הלהב שוממים וחסרי תקיפות
והיו תלויים בליאות על הענפים הסרוחים והמידלדלים ומבטאים
איזו מועקה.