פרויקט לזרוס

במארס 1908 צילצל צעיר כחוש בפעמון ביתו של ג'ורג' שִׁיפִּי, המפקד של משטרת שיקגו, וביקש לפגוש אותו כדי למסור לו מעטפה. הצעיר היה לזרוס אָוֶרבוך, כבן 19, מהגר יהודי ממזרח-אירופה שחמש שנים קודם-לכן עבר עם משפחתו את הזוועות של פוגרום קישינֶב המפורסם. שיפִּי לא בדק את תוכנה של המעטפה. הצעיר נראה לו נוכרי ואנרכיסט, ודאי רוצח-מתאבד. אמריקה היתה שרויה באותם ימים בטירוף של רדיפת אנרכיסטים ובשנאת זרים מזרח-אירופים, רווּיה אנטישמיות. שיפִּי שלף איפוא את אקדחו וירה בלזרוס שוב ושוב, לוודא את מותו.

על "פרשת לזרוס" אפשר לקרוא בעיתוני התקופה, והיא עטופה בערפל ההיסטוריה והכאב. והנה כעבור כמאה שנה הופכת הפרשה לאובססיה של ולָדימיר בְּריק, גיבור הרומאן של הֶמון. בריק הוא סופר בוסני צעיר, מהגר מסָרָייבו, המתגורר בשיקגו ונשוי לאמריקנית. הוא מבקש לקדם את הקריירה הספרותית המדשדשת שלו באמצעות כתיבת רומאן על לזרוס; ולאחר עבודת תחקיר, שהותירה אותו באי-ידיעה מה באמת קרה ומדוע, הוא מספח אליו את חבר ילדותו מסָרָייבו, והשניים נוסעים למזרח-אירופה – ללבוב, לצ'רנוביץ', לקישינב – כדי להבין את מסלול חייו הטרום-אמריקניים של לזרוס. בריק, המביט על אמריקה בעיני זר בוסני, מביט על אוקראינה ומולדובה ובוסניה בעיני זר אמריקני. יהיה עליו למצוא את עצמו מחדש.

קישינב של 1903, שיקגו של 1908, בוסניה של 1992, ושוב שיקגו של תחילת המאה ה-21 – זו של בריק – כמו הופכות ליקומים מקבילים הנארזים זה בזה במיומנות נאבוקובית, במלאכת-מחשבת של צירופי-מקרים. בריק משאיל ללזרוס שלל פרטים מחייו-שלו (ואף מן הביוגרפיה של הֶמון, יוצרו), אך לא פחות מכך הופך סיפורו של לזרוס מקישינב לַפלייבק של חייו של בריק. ממילא הכל סיפור עקורים אחד גדול, ו"פניו של אדם מורכבים מפנים אחרות – הפנים שירשת או אספת לאורך הדרך, או פשוט הפנים שהמצאת".