עד שתדעי לכתוב אהבה

קיץ אחד בחייה של ילדה בת כמעט שבע, בקיבוץ צעיר בדרום הארץ. קיבוץ ללא עץ וללא צל, שמקימיו, חלוצים מדרום אמריקה, שעלו ארצה ב־1949, הקימוהו על אדמת לס בהירה, קרוב מאוד לרצועת עזה ולעיר אשקלון, שנקראה אז בפי כול מג'דל־אשקלון.
הילדה ששמה "ראשונה", בהיותה הילדה הראשונה של הקיבוץ, היא סקרנית, דעתנית ועצמאית. בשל תכונותיה אלו ובשל דמיונה העשיר, שניזון מקריאה של ספרים לגילה ושלא לגילה, ובשל המציאות החברתית המורכבת שבה היא חיה, היא נקלעת לפרשה של ניסיון בריחה וגנבה לכאורה, ומאמציה להיחלץ מהפרשה רק מסבכים אותה יותר. 

הרומן עד שתדעי לכתוב אהבה, שטמונים בו פרטים מחייה של הסופרת גבריאלה אביגור־רותם, מוגש לנו דרך תודעתה ושפתה של הילדה ראשונה. זו בוראת עבורנו מציאות המושפעת מגיבורי ספרות ילדים וממשפטים תמוהים של חברים, מעברית גבוהה ונמלצת של ספרים מתורגמים ומזו השגויה והמשובשת של הילדים ושל חברי הקיבוץ. וגם מאור הסנוורים של הקיץ ומסיוטי הלילה בבית הילדים ומשלל חוויותיה של ראשונה.  
ראשונה מתנסה בקנאה, במבוכה, בעלבון, בתחרותיות, ברגשות אשמה, ומגלה שהאהבה עוברת לפעמים כמו פרפר מפרח לפרח, וכנראה שייקח זמן עד שתדע לכתוב אהבה. 

גבריאלה אביגור־רותם, שקנתה לעצמה משכבר מוניטין של סופרת משובחת, העושה פלאות בשפה העברית, מתמודדת כאן, לראשונה בקריירה הספרותית העשירה שלה, עם תקופת ילדותה, שהיא גם תקופת ילדותה של מדינת ישראל. בית הילדים בקיבוץ הבדיוני שלה, הוא בית גידול גם לילדי הקיבוץ, שהוריהם חיים בו בנפרד מהם, וגם ל"ילדי חוץ"; ילדים שהגיעו לקיבוץ בעל כורחם, ממשפחות הרוסות, ממקומות ומרקעים שונים, ואחד מהם, שכתר עוקצני מעטר את ראשו, נופל קורבן לאי־הבנות ולדעות קדומות.