ולנטינו

ולנטינו" )1951(, "מזל קשת" )1957(, "משפחה" )1977(, "בורגנות" )1977( – ארבעה "רומנים קצרים" שהם מפסגות יצירתה של הסופרת האיטלקית הדגולה. בכולם עומדת במרכז המשפחה. משפחה בעיר שדה, התולה את תקוותיה לצאת מהמצוקה ומהסתמיות בבן הבכור, שכמובן אינו עומד בציפיות; משפחה עם אם דומיננטית החולמת על חיים אחרים, בעיר הגדולה; רסיסי משפחה מודרנית, החיה ברומא הגדולה ומנסה לשמר איכשהו את המוסד המקולל – האהוב הזה, של משפחה זעיר – בורגנית; בעל שבוגד באשתו, אשה שבוגדת בבעלה… המבט הצלול של גינצבורג אף פעם אינו ציני, אבל הוא נטול אשליות. העצב הגדול והמלנכוליה, התקוות הכבות בעודן באיבן, הטרגדיות הנוגעות ללב, הבדידות והמוות – כל אלה נפרטים בכתיבתה של גינצבורג לרשמים זעירים, לחפצים, לפרטים "צדדיים" יקרים ומצוינים משום שהם מצחיקים ומכמירי – לב גם יחד. בכל אחד מן הרומנים הקצרים הללו יש מישהו עם ציפייה גדולה, שתתנפץ כמובן, אך הדמויות האחרות, המלוות את העזתו, מרשות לעצמן בחייהן שלהן רק ציפיות מחוקות מראש. הרגעים המאושרים שלהן אף פעם אינם רגעי אור שהן חיות אותם בהווה – האושר המוגבל הוא משהו שנדבק רק בדיעבד לאיזה פרט של מה בכך, בזיכרון המתרפק, אחרי האובדן. בתוך מה שנראה כמהלך צפוי מצליחה גינצבורג לשתול תדיר איזו הפתעה. ומצד שני, האירועים הגדולים, המרעישים )"בסוף החורף מת אבי"; "ודאי נודע לך על מותו של קיט"(, כמעט מובלעים בתוך כל מה שסמוך להם, עד שבעצם כל הדרמה מוזזת הצידה אל הפרטים הלא – שייכים שבסביבה, ההופכים להיות שייכים כל – כך: "היא הירהרה איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של הדברים שקרו לנו"… בסופו של דבר, הרגש הגדול מתנתק מן המקומות שבהם היינו מצפים למצוא אותו, והוא מתמקם במקומות אחרים. כך, למשל, נראית ההיענות בחיוב להצעת נישואים מפתיעה: "את רוצה להתחתן אתי? אמר לפתע. הוא הניח את שתי ידיו על ההגה ולא התניע את המכונית: והיה לו פרצוף מגוחך כל – כך, מבועת ורציני, הכובע הבסקי מעוקם כולו על מצחו, גבותיו מורמות… ואני צחקתי ועניתי כן. ואז הוא הדליק את המנוע ונסענו. אני לא מאוהבת, אמרתי". ולעומת זאת, כמה רגש, וליריות, יש בסיטואציה כגון: "החתולה נומי – נומי ילדה חמישה חתלתולים… אבל היא לא ילדה אותם בתוך הקופסה, אלא במיטה של אילאריה. היה לילה, ואילאריה ישנה מוקפת בחתלתולים הללו, שנראו כמו עכברים לבנים". ובאופן דומה פועל גם הזיכרון, המכלה ימים רבים כל – כך, מאורעות רבים כל – כך, כדבר חסר – ערך, ומשמר דווקא רשמים קלילים )אך מייסרים(: "היה לילה, וירד גשם חזק, ואנשים רבים חיכו לרכבת, עם מטריות, ובוץ זרם בין הפסים".