העורבים

גם בקריאה חמישית, בתהליך ההכנה לדפוס, הוסיף הרומאן הראשון של אבירמה גולן, 'העורבים', להפתיע אותי בפרטיו ולעורר בי השתאות מול גודל ההישג.
אין כאן קול חדש, מבטיח, וגם לא קול בשל -אלא פשוט רומאן ישראלי – לעילא, שמלווה אותי כבר ימים רבים, ולהרגשתי, מעפיל בבת – אחת אל לב הקאנון.
דומה שלמי שיקרא אותו יהיה קשה לחשוב, מכאן ואילך, על משפחות בארץ הזאת מבלי לשאול לעצמו, כמטאפורות, כמה מדמויותיו – דמויות חיות מאוד, שלכל אחת מהן אינדיבידואליות משלה, ועם זאת הן מעוררות להתמיד בתהייה על המשותף שמניע אותן. הספר נראה תחילה כרומאן שפורש לסירוגין שתי עלילות לא – קשורות.
אחת עיקרה על רקע ישראל של שנות ה70 – ', ובמרכזה ז'ניה, ילידת 1919, שבאה מגבול אוקראינה -פולין (ועימה, בעלילה, בעלה ובנה ובתה).
ואילו במרכז העלילה האחרת, שההווה שלה ב1999 -עומדת דידי, ילידת קיבוץ, נשואה, אם לבת, עוזרת – הפקה בטלוויזיה, אולי אשה שנוטה להתבלבל בין מציאות לדמיון.
בתום שיפוץ בדירתה (60,000 דולר), חודרת אליה ההכרה שחיי – המשפחה שלה כבר מזמן בקועים.
מה הקשר בין שתי הנשים הללו, השונות זו מזו בכל היבט אפשרי? לאורך רוב הספר נראה שלפחות בין שתי העלילות שלהן אין שום קשר שיוכל להפוך אותן לעלילה אחת.
אף שציידי הפרטים הקטנים יוכלו למצוא בשתי העלילות שפע פרטים צדדיים, 'לא – מהותיים', דומים.
אפילו שמות משפחה (ניר מול פלדמן/שדה). הכוח של הסיפר של גולן טמון, בין השאר, ב"מבעים המשולבים" הווירטואוזיים, המתמשכים בהגשה של כל אחת משתי העלילות.
המספרת מסגלת לעצמה בכל אחת מהן את האקלים הלשוני והמנטלי של הדמות המרכזית, מטמיעה את הדמות בלשון המסירה שלה. והתהום בין שתי העלילות מתגלה איפוא גם בזה, בסגנון. ההתלכדות תבוא במפתיע. העורבים, שחייהם בגבולות נחלתם נצפו בסבלנות בעלילה האחת, יובילו לסיום דרמטי דווקא באחרת, ויספקו רשת של מטאפורות לשתיהן.
וגם ז'ניה, שב1999 – היא כבר אלמנה, ואם שכולה 25 שנה, וסובלת מפרנויה חריפה – תחדור בסוף אל לב העלילה של דידי.
מה בסיפורה הובא מטעמה של המספרת "הכל יודעת", ומה נטווה, על סמך ארבעה עמודים של תחקיר יבש, במוחה ההוזה של דידי?
הלוא האשה הזאת הבחילה אותה באופן קיצוני? האם זה משום שהיא וריאציה מוקצנת, גרוטסקית, שלה – עצמה ?
של הישראלית ילידת הקיבוץ ? אפשר לראות ברומאן הזה ספר על הלבד הנשי בעומק הקן המשפחתי, במוקד הזוגיות וההורות המגוננת. ספר על השתיקות הגדולות במשפחה, מעבר לכל הדיבורים שאינם דיבור.
ספר על נשים שכולן תרות אחר שליטה על גברים חלשים, וזו נשמטת להן. ספר על בני – זוג שכל אחד מהם מחמיץ את האחר משום שחיפש בו רק תחליף – מתקן לאם קשה או מכאיבה. נקמת הדורות הגדולה היא בכך שהכל חוזר בדורות הבאים.
העורבים מתמידים עם אותם בני זוג לאורך השנים, ואינם חורגים מגבולות הנחלה. אבל המטאפורה ההולמת ביותר את הספר תבוא דווקא ממי שמתגלה במפתיע כזר בקן ; מן הביצה הערמומית שיבקע ממנה, בין הגוזלים של העורבים, הבן האסופי, בנה של הקוקייה. הוא ימהר להתרחק מן הקן בדרכו אל המרחק הבלתי – נודע, אך יחוש את המשיכה הלא – מוסברת לחזור לקן בשנה הבאה, כדי להעמיד בו את הדור הבא.
אבל גם הפרנויה של העורבים מסביב לצאצאיהם – שלהם, אם נשמטו מן הקן, היא מטאפורה הולמת.
הלוא היא שתפיק, בסופו של דבר, את "הקליק" המלכד של הספר