הכלה המשחררת

הרומאן רחב – היריעה הזה, אחת הפסגות של הספרות העברית החדישה, פרי כושר הדמיון המדהים של יהושע – מתרחש בסביבות 1998.

במרכזו עומד סיפור משפחתי כואב: יוחנן ריבלין, מזרחן, נשוי לשופטת חיפאית, מתענה זה חמש שנים בפרשה המסתורית של גירושי בנו לאחר שנת נישואים אחת בלבד, "בלי הסבר אמיתי".

מאז נראה הבן כתקוע באהבתו הישנה, בלי יכולת ליצור קשר חדש.

מה הוחמץ שם ובמי האשם?

האם היו סימנים מוקדמים?

מותו של מחותנו – לשעבר, בעל פנסיון ירושלמי, מדרבן את ריבלין לחקירה מתמשכת, פולשנית (בניגוד לגבולות שמקפידה עליהם אשתו), שנועדה להתחקות אחרי "האמת" שמאחורי הכישלון הפתאומי הזה, בתקווה שהסיפור המלא (שלדעתו לא מובן גם לבנו) ישחרר את הבן מתקיעותו.

גורל בנו מתערבב אצל הפרופסור המזרחן עם חוסר – האונים שלו עצמו מול המחקר האלג'ירי המקרטע שלו.

הוא אומנם עוסק בשנים מלאות התקווה והחזון של מלחמת השחרור האלג'ירית, אך לא ברור לו מהם הסימנים המוקדמים שהיו בהן לטירור המטורף וחסר – האבחנה שמשתולל שם עתה, בשנות התשעים.

כאן ההווה הוא ש"תוקע" את סיפור העבר.

בדחיפתו של טדסקי, פטרונו הוותיק ומדריך הדוקטורט שלו, מנסה ריבלין להפיח ניצוץ מפרה במחקרו באמצעות סיפורים ושירים אלג'יריים נדירים. העבודה על הקטעים מקשרת אותו עם סמאהר, סטודנטית ערבייה מן הגליל, עם בני – משפחתה, ועם בן -דודה ראשד, המאוהב בה באהבה אבודה.

טדסקי האב – הרוחני מחד, וראשד, המזכיר לו את בנו, מאידך, הם האחראים שוב ושוב להתקדמות העלילה, לתהפוכותיה, ולמפגשים המפתיעים שבה.

ראשד גם מוביל את ריבלין אל דמויות ומצבים ב"אוטונומיה" הפלשתינית הצעירה שמעבר ל"גבול", כולל אל אחת מפסגות הרומן:

חגיגת השירה ברמאללה, שגולת הכותרת המדהימה שלה היא הצגת "הדיבוק" בעברית ובערבית, באינטרפרטציה מפתיעה ובהתקשרות חריפה אל הלוז של הרומן.

הרגש, ההומור השופע, העליצות התזזיתית, וגם האימה המפעפעת במעמקי הרומן, קשורים בראש – ובראשונה באיזה הפקר של חירות, של פריצת גבולות שהחיים יוצאים בו ממסלולם הרגיל, כביכול אל קשרים חופשיים ופמיליאריים.

והמזרחנות של ריבלין, יחד עם נטייתו לשאוב כל דבר אל כאבו האישי, גם יוצרים ערבוב מרתק בין האישי והמשפחתי לבין החברתי והלאומי.

העיצוב המפורט והמשתהה של הזוגיות והאינטימיות המשפחתית של ריבלין מחד, והסצינות ה"קרנבליות" וה"תיאטרוניות" מאידך, הם עליית – מדרגה בכתיבתו של יהושע. יש כאן חגיגה של פרטים עשירים ומשובבי – נפש, ששום פרשנות מלכדת לא תוכל להעיב על החיוניות העצמית של כל אחד מהם, המהדהדת בזיכרון זמן רב אחרי סיום הקריאה.