ארוחת בוקר תמימה

סיפורי המחזור 'ארוחת בוקר תמימה' הם כולם סיפורים של "דף ב" בכולם יש חיים שניים ; בכולם קובעת את מצב – העניינים בהווה, נוכחותו של מישהו שנעדר; ודף א מוטל בספק, איננו, אולי צריך לכותבו מחדש לאור דף ב. שנים אחרי מות בעלה השני פוגשת כרמלה בטיילת של תל – אביב את בעלה הראשון, שתחילה אינה מזהה אותו, האם יש ממש ב"סוד" הארסי מן העבר שהוא רומז עליו כבמין פגע – וברח? האם זה יביא אותה לשכתב את חייה עם אחותה? עם בעלה השני? / בארוחת בוקר של כמה חברות פולטת אשה מזדמנת "סוד" הנוגע לחייו הקודמים של בעלה המת של ריטה, מתחת לזמנים הטובים מתרוצצת פתאום איזו רמיה, האם ייכנס לדמה הרעל האיטי, הצורבני? איך תתמודד עם אי – הידיעה, עם הנוכחות החדשה של האיש המת? / כל עולמה של ורדינה, נערה צעירה, סובב סביב הנוכחות הכפייתית בנפשה של גבר שהופיע לפתע כעקיצת עקרב ומיהר להיעלם, ורק השאיר לה שמשיה לבנה, שממנה אינה נפרדת. תנועת חייה נתקעת כבפקק, וטירופה אינו עתיד להשתנות גם כשתמצא את הגבר וחידתו תיפתר. / אלמנת מלחמת לבנון מבקרת את קבר בעלה כל שנה רק בתאריך החתונה שלהם, שאז היא באה מקושטת לכבודו בכל אוסף הצמידים והטבעות שקנה לה כל שנה ליום הנישואים. / לחפצים של גב' קליין ובמיוחד לשמלות המשי שלה היו חיים שניים לאחר מותו של אדון קליין, כשגב' קליין ריעננה הכל במין שימור אנאכרוניסטי; אבל גם כעת, לאחר מותה, חיים וזזים החפצים. לגבי השכנים הם רוויי זכרונות מגב' קליין ובעלה ; בשביל הבן הם מיטרד שיש לחסל ביעילות. גן פרחי המשי של גב' קליין ישוב לפרוח בבוטיק יד – שניה, על בחורה מעכסת חפה מכל ידיעה. סיפורי המחזור מנהלים זה עם זה שיחה רב – קולית. הארס מחלחל בדם. האם ניתן להחליף את הדם ? האם תשכתבנה הדמויות את דף א של חייהן לאור דף ב? האם יהיו חייהן רק חזרה כפייתית, מפוררת, של דף ב העומד כולו בסימן דף א הנעדר? ההווה והעבר הם כמו מבט המגיע משני כיוונים בבת – אחת – איך מתמרנים בין הזיכרון, והשיכחה, והצורך לשכתב זמן אחד לאור אחר? האם ניתן, פשוט, לחסל הכל, כבמכירת – החיסול הקומית של שמלות המשי? מה עובר על כרמלה בביקורה אצל אחותה? מה עובר על ריטה בעקבות "התגלית", כשהיא יושבת בבית – הקפה מול הבחור המתאבד שכל חייו נצמדים לאהובתו שקפצה אל מותה? האם הוא אנאלוגי לה, או שמא הוא אופציה שהיא דוחה? נדמה לי שאת הזרקור העיקרי יש להפנות לכיוון אחר, אל הדמות המספרת, לגביה זהו ספר "השתחררות", וזה המהלך החדש שעושה יהודית הנדל בספר זה, שהוא אולי המעולה בספריה. לכאורה המספרת היא רק בת – לוויה אמפטית, עדה למתרחש. אבל תשומת – לב תגלה כי מה שעוברות הדמויות הוא במידה רבה רק בבחינת "כמו", "כאילו", "עלה בדעתי", "היה נדמה לי, אבל אולי רק היה נדמה לי". סיפורי נפשן של הדמויות הם בעיקר הסטה והטלה של המספרת על הבעות – פנים, מבטים, ומשפטים דו – משמעיים. מה שבולט בסיפור השלישי (שבו המספרת מנסה תחילה להבין דברים, מתוך דבריה המבולבלים של ורדינה, ואחר – כך ספק מספרת בשבילה את סיפורה וספק "ממציאה" אותו), קיים גם בסיפורים האחרים. ההתמודדות העיקרית היא זו של המספרת, הגיבורה האמיתית של הספר, השואלת את עצמה "מה אנחנו יודעים על אהובי נפשנו, מה אני יודעת על אבי ועל אמי, מה ילדי יודעים עלי?" כרמלה אומרת: "ההצגה חייבת להימשך" את רואה, הוא רץ, רץ," אבל רק במיסגרת המחשבות שמדמיינת לה בת – לווייתה המספרת יש לזה, משמעות של הכרעה; והמספרת היא זו שבסוף סיפורה של ריטה מנסה לבטל הכל במוחקה את ההודעה על המזכירה; והיא זו שפורשת מסיפורה של ורדינה כי "כבר אין מתקני שמשיות בעולם"; והיא זו שמעמידה מול האופציה של משיכת המוות אל החיים (ב"תפוחים בדבש") את האופציה ההפוכה – מכירת – החיסול שעושה הבן של גב' קליין, אבל, האם גם את הזכרונות "אפשר למכור במכירת – חיסול"? כך או כך, אין למצוא בסיפורת העברית של השנים האחרונות סיפורים רבים המשתווים ביכולת הכתיבה לסיפוריה של הנדל בספר זה. מ.פ.