אל תקרא לי איוב

"אל תקרא לי איוב" הוא חגיגה נדירה של הסתכלות קומית-גרוטסקית בבני-אדם, במראיהם ובגחמותיהם; של אירועים דרמטיים, המותחים את העלילה אל קצה גבולותיה, על פני שלוש יבשות ובמשך כשישים שנה; ושל ריאליזם מוזר, שמוטל עליו צילו של הפנטסטי.

ההווה של הרומאן נמשך לא יותר מלילה אחד, שנעשה הזוי ושיכור, בטרקלין של דירת-גג בירושלים בת-ימינו, אצל המיליונר שלמה שפירא – גאון של עסקים מפוקפקים שחי ונושם בהפקר גדול. שלוש דמויות לא תצאנה את החדר עד הבוקר: שלמה שפירא, ידידו מנוער (שהוא המסַפֵּר), והנריק דדון – מסגר שהוזמן להחליף את שלושת המנעולים, כדי שאורנה, אשתו של שפירא, לא תוכל לחזור (וגם גט לא תקבל). אבל מה שמתרחש בהווה של הספר הוא רק קצה קצהו הקליל של העיקר. רוב דמויות הספר – שכל אחת מהן היא איוב בפני עצמה – על כל הגלגולים והתמורות של חייהן, עומדות בעצם בחותם מרתף הצלמוות הצר של עברן.

יותר משיש לדמויות איזה חשבון עם אביהן שבשמיים (גם זה יש לאחדות) – יש לכולן חשבון גדול עם אבות נוטשים או מתנכרים, וכמו שטרות הכסף המקומטים, שמושלכים כאן כל הלילה ומוחלקים, אך חוזרים ומתקמטים בקמטיהם המקוריים, גם חיי הדמויות מלאים קמטים של פעם והם ערבוביה של זמנים. אל הפיוס עם העבר ניתן לחתור באמצעות סיפורו האסוציאטיבי מתוך המבט של ההווה. והסיפור יסופר שוב ושוב ויצבור פרטים נוספים ומשמעויות נוספות בכל פעם שמספרים אותו. ובדרך יכול כל דבר להזכיר לרגע כל דבר: גגון בירושלים יזכיר את הכובע של אבא באוסטרליה, קוביית סוכר תתקשר באחרת, שפם יזכיר זקן, וכך גם אבא יכול להתחיל לחייך עכשיו את החיוך שלא חייך בעבר.