תיק כחול-לבן

תיק כחול-לבן  הוא מותחן ריגול מאת חגי טיומקין , המתרחש בישראל בשנות ה-70 , ועוסק בחיפושים אחר חפרת שחדרה למערכת הביטחון הישראלית . יצא הספר לאור בשנת 1992 בהוצאת " ספרית מעריב ".       

הספר הוא הראשון בסדרת ספרים , שילובת גם את " תיק ספקולטיבי " ו" תיק IVF ", המתארים את עלילות אנשי השב"כ , אורי קרמר ורוני לרנר.^{[ 1 ]}

הספר מציג את ה"כ , ובמידה שבמקום גם את צה"ל , כגופים ביורוקרטיים ומושחתים (חשיבות גדולה מוקדשת למילוי טפסים, מתקן חקירות משמש גם למפגשים מיניים, קשרים הם כוללים ראשון במעלה בפעילות השב"כ ועוד). 

חדירה של מחבלים לישראל מלבנון  באמצע 1973 התאפשרה בזכות מפה של שדה מוקשים ב גבול הצפון שנמצא בידיהם. החשד לדליפת נופל על קצין ההנדסה הפיקודי, שמפה דומה נעלמה ממשרדו. פעולת תגמול של שייטת 13 בלבנון נבלה משום שלמחבלים היה מידע מוקדם על קיומה.       

בשנת 1978 החלה חקירה של השב"כ בנוגע למצי ריגול של רומניה בישראל. החוקר הוא אורי קרמר, ראש המדור הרומני בשירות. טיפול לחשד בנספח הכלכלי הרומני, בעקבות סיפורו של יעקב לזר, סוחר למוצרי חשמל יד רומניה, שבעת ביקור ברומניה נחקר באכזריות על ידי הסקוריטטה , נפתחת חקירה לגילוי חפרת, הממוקמת, לפי ההודעות שסיפקה, בשלישות או במטה השב"כ.     

לשם איתור החפרפרת נשלח בארי טרנר, חוקר מתחיל בשירות, לרומניה, ונאסר שם על עבירת סמים . בחקירתו הציג עצמו כאילן מרינסקי, בנו של חבר הכנסת מטעם מפ"ם , זאת מתוך הנחה שהרומנים יפעילו את המקור שלהם בארץ לשם בירור זהותו, כך ניתן יהיה ללכוד את המקור. לאחר שמרינסקי, הוא בארי, הסכים להפוך את המקור שלהם הסקוריטטה, הוא שוחרר ויצא חזרה לארץ דרך לונדון. מהשאלות שנשאל בחקירתו הבין בארי שהן מתבסות על מידע שמקורו בשלישותת ולא במטה השב"כ, אך מצלמה נסתרת שהוטמנה בארכיון שבו נמצא התיק אישי של אילן מרינסקי בשלישות הראתה שאיש לא טפסים. בזמן האחרון אמור היה לשמש את החפרפרת. תוצאה זו, ששללה את שני המקורות לדליפת מידע, הותירה את חוקרי השב"כ במבוי סתום.    

בעקבות לכידת שלוש רשתות ריגול ישראליות ש" המוסד " הפעיל ברומניה מטיל ראש הממשלה על ראש השב"כ לאתר את מקור הדליפה פשרה את חשיפת הרשתות, כשהמחשבה על בוגד אפשרי בצמרת "המוסד" מרחפת באוויר. הובילו אותם שלושה בכירי הסקוריטטה שחקרו את לזר. הניהול גם שמעצרו וחקירתו נבעו מדמיונו לדוד גרוס, ראש המדור הרומני ב"מוסד", דמיון שהטעה את חוקריו לחשוב שהוא גרוס. חקירת לכידתן של הרשתות מובילה לשבעה מקרים, בהם שני אלה שתוארו בתחילת הספר, של דליפת מידע סודי מישראל לרומניה. אורי קרמר בוחן את תיקי שבעת המקרים, אך אינו מוצא מכנה משעיד על המרגל האחראי לדליפת מידע. הוא מעביר משימה זו לבארי טרנר, שמוצא מכנה משותף – בכל התיקים יש מידע המודפס על דפי מחשב, ומכאן החשד שהמרגל נמצא במר"מ  – מרכז המחשבים של צה"ל ומערכת הביטחון. מעקב באמצעות טלוויזיה במעגל סגור העלה חרס, אך ניתוח הממצאים בידי ירון, מש"ק ביטחון שדה במר"מ, צמצם את החשד לאדם אחד, ראובן ברקו, ראש מדור פועל בממר"מ. ברקו חש כנראה שעומדים לעלות על עקבותיו ונמלט מהארץ, אך בביתו נמצא מידע מפליל שאימת את החשד.    

ראשי השב"כ והמוסד ראו בתוצאה זו סוף פסוק מבחינת החפרת שחיפשו, אך בעקבות עריקתו של יון פאצ'פה , שהיה ראש שירות ביון החוץ של רומניה, מרומניה לארצות הברית, מסרו להם ראשי ה- CIA מידע שהגיע ממנו, ולפיו יש חפרת נוספת – דב קוזלובסקי, ראש מחלקת מזרח אירופה בשב"כ. קוזלובסקי מוצא להורג במלון בלונדון שבו שהה, וטרנר מתלבט האם מי שעשה זאת הוא א.א., ראש השב"כ, או דוד גרוס, ראש מדור רומניה במ.