שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

הכל מתחיל בפיגוע.

אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעה אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקה במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שכבה אלמונית במדור המתים של בית-החולים, בהמתנה לבירור זהותה. בחיפוש נוסף בסל-הקניות שלה התגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ובלי שם. אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהיעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך "חוסר-אנושיות מזעזע", אבל הבירור במאפייה מגלה שהעובדת – לא-יהודייה מחבר-המדינות, מהנדסת במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון – פוטרה לפני חודש, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת.

מה שהיה אפשר תחילה לפטור בהסבר טכני פשוט, מתגלגל ככדור-שלג של קומדיה, שהופכת בהדרגה לפסיון רב-עוצמה, בעל ממדים רוחניים ופסיכולוגיים. הישיש, בעל-המפעל, מסרב להסתפק בהתנצלות קצרה על אשמה עמומה, ונתקף רצון כפייתי לכפרה עמוקה. מנהל כוח אדם במפעל (הלוא הוא הממונה על משאבי אנוש, איש צבא-הקבע לשעבר, גיבור הספר) מוכנס לסיפור בעל-כורחו, אבל הוא הולך ונשאב לתוכו, סיפח אותו לפנימיותו והולך ומעמיק בו.

בכל פעם שנדמה כי הסיפור עומד להגיע אל סופו, מסתבר שזוהי רק ההתחלה של השלב הבא. מן האטימות והאדישות נוסע הסיפור עם גופת האשה המתה אל בדיקת האשמה, החרטה, הכפרה, האהבה והתשוקה; אל מה שייתן ממשות לאנושיות. הגבולות נפרצים, בחוץ ובפנים.