הזיקנה כתופעה חברתית

מסך העשן של דעות קדומות ומיתוסים האופף את מושגינו על
הזיקנה אינו אך ורק תוצר של דימויים תרבותיים רווחים אלא אף
חלק מן העולם החווייתי-חברתי שבו שרוי הזקן. הבנתה של מציאות
קיומית זו היא חשובה לא רק כדי לפזר סטריאוטיפים ואמונות
מסולפות אלא בעיקר משום שבאמצעותה ניתן לעמוד על חקרה המיוחד
של תופעת הזיקנה. לצד שונות בין-תרבותית רבה מבחינת מעמדו
ומקומו החברתי של הזקן מעמיד המחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי
של הזיקנה מספר שאלות מפתח הנוגעות למשמעותה של פעילות
חברתית מהותו של מחזור-החיים והזיקה שבין גורמים חברתיים
מובהקים לבין גילויים התנהגותיים האמורים להיות
פאתולוגיים-תיפקודיים. תפישת המוות והיחס אליו כפי שהם
מעוצבים בתרבות ובחברה הם נתונים חיוניים להארתם של הנושאים
הללו.