המופת

המופת מאת זיגפריד לנץ. מהו מופת? מי קובע מהו מופת? האם
יכולה חברה להציב מופת – כזה ראה וקדש – לבניה? האם יכול אדם
לעצב מופת למען זולתו? האם אין בכפיית המופת ניסיון רודני –
של יחיד או של חברה – להטיל מום נפשי באדם ליטול ממנו את
חרותו האישית את עצמיותו ואת זכותו לבחור? אלו הן קצת מן
השאלות העולות מתוך המופת ספרו של זיגפריד לנץ מגדולי סופרי
גרמניה בדור האחרון. שלושה מורים גרמניים מנסים למצוא דוגמה
חיה מופת אנושי בן-התקופה שאפשר יהיה להמליץ עליו בפני שלושה
מיליון תלמידים גרמניים. שלושת המורים-המחנכים נועדים
לישיבות ארוכות סוקרים את אנשי דורם ממיינים פוסלים
מתדיינים. איש מהם אינו מעלה דמות הלוחמת נגד עוולות החברה
והמדינה. כל שיש בידם להציע הם אנשים שלא איבדו צלם-אנוש.
משלא מצאו דמות מופתית הם ממציאים כזאת. לאחר לבטים רבים הם
בוחרים בביוכימאית יווניה שהשתקעה בגרמניה אישה שהיתה לוחמת
פעילה בנעוריה אך שינתה את דרכה בערוב ימיה. לנץ שחייו שלו
יכולים לשמש מופת לרבים מבטא בספרו את חולשתו של בן-אנוש
בתוך עולם בלתי-אנושי ואת הקושי לשמש מופת ולחיות חיי מופת
בנסיבות של ימינו. ספרו רחוק מלהיות מסה מוסרית. זהו רומן
מרתק שבו נפרשים חייהם וגורלותיהם של שלושת המורים שאינם
מופתיים כלל וכלל ונחשפים מבוכותיהם תסביכיהם וחולשותיהם. כן
מצייר לנץ בספרו פנורמה רחבת-ידיים של גרמניה בת-ימינו עם כל
הסתירות שבה – שוחד וניקיון-כפיים אלימות ועדינות סלידה ורגש
תיעוב כלפי הנאצים בצד סגידה חשאית לתקופה הנאצית ולגיבוריה.
המופת מעמיד בעצמה רבה את הקורא מול עצמו ובבואתו ומאלץ אותו
לבחון בתוך נפשו את האמת שלו כאדם חד-פעמי ואת האמת שלו כבן
התקופה.