התמונה מסתכלת עלי

"התמונה מסתכלת עלי" מתחיל במה שנראה כמו ניסיון התאבדות שלא צלח. גיבורת הספר, המספרת על עצמה בגוף ראשון אך איננה מסגירה את שמה לפנינו, הקוראים, היא חיילת מבית דתי שהתנערה מן הדת ועושה את צעדיה הראשונים בחיים החילוניים, כפי שהיא תופסת אותם. לאחר ניסיון ההתאבדות, היא מתחילה לתעד את חייה במחברת אישית. בתחילתה היא כותבת שאם מישהו קורא אותה – כנראה שהיא כבר אינה בין החיים. התיעוד במחברת הופך אותה לחיילת-מספרת לא מודעת, אגוצנטרית, עם פרשנויות שמביאות את הקורא לתהות על המסלול המוזר שהיא עוברת: בעוד היא מספרת על מצוקותיה בצבא, היא חוזרת באופן אסוציאטיבי, פרוע וקלאוסטרופובי לעברה המפותל כנערה ביישוב דתי, שניסיונותיה הרבים עם גברים נראים לה מרכזיים בקיום החילוני. חברתה דליה, שהיא דבקה בה ובקרבתה, עוזרת לה להידחף לפינה חשוכה מתוך כלל האפשרויות הפרוסות לפניה בעולם החילוני. הפער ההרסני בין ההבנה המוגבלת שלה והכאוס הפנימי שבה לבין הדרישות הנורמטיביות של החברה מסביבה – כפי שהוא מתברר עוד ועוד לקורא – מחולל חוויית קריאה חזקה, מרתקת ואקטיבית מאוד. אף שהמספרת מתעסקת כל הזמן גם בכתיבה עצמה, דווקא הקורא הוא שמצליח להבין אותה, את בעיותיה ואת הסכנה הנפשית שאופפת אותה בעוד היא הולכת – כמו בטרגדיה יוונית – היישר ובלי דעת לעבר גורלה הבלתי אפשרי. השאלה שהמספרת לא שואלת את עצמה היא השאלה המרכזית שעולה מן הספר כולו: מדוע בעצם נטשה את הדת, והאם כאשר נוטשים אמונה או מערכת ערכים סדורה כלשהי, אין צורך בהתחברות לאמונות אחרות ולערכים חדשים, שלמענם כדאי לחיות? "התמונה מסתכלת עלי" הוא סיפור הכתוב במשפטים סוערים ואינטנסיביים, שאולי אפשר להכתירם בשם "ספרות אסטמטית". שפתה של המספרת היא המראה המובהקת ביותר של אישיותה: זוהי שפה רבת שכבות, המיטלטלת לסירוגין בין משלב דיבורי דתי למשלב דיבורי חילוני, ובין משלב דיבורי בכלל למשלב גבוה יותר, המעיד על השכלתה ובו בזמן על מגבלות האישיוּת. שפתה הקופצנית מעידה גם היא על החוסר המהותי שהיא חווה, ועל הצורך החיוני במילוי תכנים חדשים שיחליפו את הישנים. על הסופר: אביעד גבעון נולד במעלות שבצפון הארץ ב-1978