ספר הדקדוק הפנימי

ספר הדקדוק הפנימי דויד גרוסמן על רקע שכונת בית הכרם בשנות
השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך כארבע שנים
של גיל ההתבגרות. התפתחותו הגופנית של נער זה מעוכבת והווה –
הנמשך שלו כבתוך תא הקפאה או בועת זכוכית הוא המוקד לעלילת
הספר. "בפנים קורים המון דברים" הנמסרים כמו בעד זכוכית
מגדלת ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת הזרה של תהליכי
ההתבגרות וההבשלה. מצד זה לפנינו רומן "מסורתי" לכאורה
שונה מאוד "מעיין ערך: אהבה". זהו ספר מוחשי ושייר מלא בשר
ודם חרדות וחוויות קשות. חילוף הרשויות הנעצר של אהרון הוא
ארץ גזירה מצמררת אבל ההסתכלות המושהית במלאות המרשימה של
המציאות מאפשרת גם מבט קומי לא מבוטל של הקורא. במישור זה
ממחיש הרומן את משמעות החיים בתוך גוף היחסים בין גוף לנפש
וגם היחסים בין לשון ויצירתיות לבין המיניות המאולפת בלשון.
אבל ההתבגרות הנצורה של אהרון היא רק מעבדה לעניין רחב יותר
החורג מרומן התבגרות גרידא. דמותה של הסבתא "הסנילית"
המושעית אף היא למובלעת אטומה: האב העילג שנשללו ממנו לשונו
ועברו וכולו גוף: השכנה עדנה בלום המאבדת את שפיונה ואת
קליפת תרבות הקיטש שלה בשעת רמונט יסודי שהורס את כל קירות
ביתה: האם הדומיננטית בעלת הקוד החשדני – מגונן – מאכיל –
יחד עם שאר דמויות המישנה – הם המכוונים את טווח המשמעויות
של הרומן בכך שהם מעצימים צדדים של אהרון. בשעתה הריסת ביתה
של עדנה בלום לאורך חורף שלם "מספר" האב את סיפור בריחתו
מן המחנה ונדודיו בטייגה המושלגת אך בעצם אינו משמיע מלה.
האם מסופר הסיפור ע"י הגוף מכחול הנפש? האם זה הסיפור
שמפיקה עדנה? או הסיפור "שקורא" אהרון שכל החורף ראה בחלום
"הצגה שלמה"? או שהמספר מספר בשביל כולם כמי שמלווה אותם
וגם מוסיף? "סתם הרסו בית וכל השאר רק בראש שלך" – וזה
שמאפיין את הספר. כי העולם של הספר הוא עולם של "קריאה
בשם" ותיור אחר סימנים. הכל בו "שפות" וצפנים: סימנים
שעבר זמנם ו"שפה" חדשה: שפת תבשילים וריחות; רמזים חרישיים
אישיים של מלים: "סימנים של אשה שדורשת" "שפה שלמה של
סימנים שחברה בגילם יודעים" – הוויה שבה כל אחד מפענח שדרים
אותות סמויים וממשמע לפי צופן לפי דקדוק פנימי. יעלי הפנימית
של אהרון יעלי של אמו ויעלי של גדעון הן "שלוש" דמויות:
והמגע עם הזולת ועם העולם ועם עצמך הוא מגע דרך הסיפור שאתה
לש והוא כמגע של תייר עם שפה זרה כמרגל בארץ ובאוויב. העולם
וה`אני` אינם אלא נאראטיב. אכן זהו ספר התוהה על הגבול בין
ה`אני` לבין ה`אחר` ואחר מהותו של העצמי בטהרתו מול הזר
הסתמי והמקפיא. התאים הנעולים המרגל במזוודה הארונות כדורי
הזכוכית הצנצנות הכבלים הגבולות והמצור – הם אשכול מטאפורות
מרכזי. הפנים הטהור המנותק של כדור הזכוכית גם מלא שלג או
משמר בפורמלין (המוות בחיים של הסבתא) והפריצה החוצה מן
המחנה – ה`אני` הממליט את עצמו מתוך קליפותיו וכבליו והורס
את קירותיו – היא טביעה יציאה אל הטייגה הקפואה טירוף איבוד
העבר והעצמיות. ומכאן חוסר המוצא: הפרפר – רק כשהוא חי
העכביש נוגע בו. ולכן הדמויות של הספר מסוגרות כל אחת בתוך
סיפורה מנסות ללכוד חוט קלוש תמיד כמרגל מתחזה. התנועה
החופשית פנימה והחוצה דרך החומה הבצורה אינה אפשרית באמת:
הקסם של הודיני אלוף הברחנים – אשליה ילדותית. הגוף הוא אתה
עצמך וגם זר: והרז האישי מועבר בלי דעת מדור לדור כצופן
גנטי: איך זה שכולם בכל הארץ יודעים בדיוק אותם דברים למרות
שאין "אספרנטו של כולם?" וזה רק אפס – קצה של קריאה אפשרית
בספר בתנאי שנזכור שחווית המפגש עמו אינה כל ההפשטות הללו
אלא הזרימה עם גופי עלילותיו ודבריו המוחשיים והחיוניים.