מאה לילות ביפו העתיקה

מאה לילות ביפו העתיקה רומן מאת מנשה לוין אתה פותח את חלונך
אל רחוב בוקרי: הנה בין ברושיו הגולשים אליך במאונך נודד
אקווריום ובו דגי הזהב של אחמד הגר במרומי עג׳מי במקום שעליו
דָמַם ריכרד לב-האריה בשריון החַחִים שהכחיל בשקיעה ופניו —
כלפי ירושלים. את גולמו של אחמד אתה מוצא על בדיהם של
הציירים שביקשו את הדינמיות באדם ולא את האדם באדם. הוא הולם
יותר את האסכולה הכושית. בוקר ביפו: צללי האבירים נמוגים
כשפרצופיהם בקובעי ברונזה. אל גזוזטרות המסגדים מסתלסלים
ריחות הששליק ריחות האבק שהשמש מטאטאה מצמרות הדקלים. פונו
של אחמד שבו הושיט נפוליאון את ידו למוכי הדבר מתמלא ים כחול
שמסגרתו צלולואיד ירוק. אחמד מוציא את ראשו מבעד לאשנב:
אניות צופרות מטענן— אלפי שוורים צופרים אחריהן; סבלים
מזמרים תחת גשם סוכר הניתך עליהם מתיבות מתפוקקות. הוא מחזיר
את ראשו לכוּך: ליל ימי-ביניים ארוך מלקק אותו אבל בקיתון
משתכשכים דָגָיו שזהבם עתיק יותר. הוא נועץ כקיתון סנסן של
הרדפנה עומסו על כתף סלעִית ויורד ממדרגות המתפתלות כתקופות.
בסימטה הזרועה גמלים עירומים הוא נתקל במוכר זמירי סוריה
המטלטל כלובים על גבי כלונס. מיד פוצחים הדגים והצפרים
בפזמון אל השמש. איש- היער ואיש-הים אינם אוהבים זה את זה:
כי סופות אחרות וזמירות אחרות לים וליער. בכל זאת פושטים
הדייג והצייד רגליהם אל האניות סומכים את ראשיהם לקיר שצל
מלוכלך מלקקו ומשוחחים.