על עיר ועל ים

על עיר ועל ים מאת מנשה לוין הוא כרך תאום לקודמו הרקדנית
המעופפת שראה אור במוסד ביאליק לפני יותר מעשור. שני הכרכים
גואלים משכחה חטיבה מפוארת של סיפורת עברית מודרניסטית
ומפנים את הקורא בן-זמננו אל מיטב ומרב הסיפורים הקצרים
והנובלות של המספר העברי בן-זמנם וחבורתם של אברהם שלונסקי
נתן אלתרמן ולאה גולדברג שיותר מכל מספר אחר ייצג בפרוזה
שנכתבה בין שתי מלחמות העולם מגמות של אקספרימנטליזם
אורבניות וזיקה הדוקה לעולם הרוחני של אירופה בעידן הגז.
בסיפורים האלה פרם לוין בתעוזה בתנופה בחן של שובבות את
מלבושיה המסורתיים הכבדים במקצת של הסיפורת העברית המסורתית
ותפר אותם מחדש כגלימת קוסם מרהיבה בצבעיה מסנוורת לעתים
בנצנוציה. במבניהם המפתיעים שהפרו את כללי הסיבתיות של הזמן
והמרחב בלהק הדמויות המופלאות המוזרות לעתים שאכלס אותם
ובעיקר בסגנונם המטפורי המכונף המהפכני הפכו הסיפורים את
העולם היומיומי של הכרך המודרני למחוז פלאים אקזוטי ואת
עולמם האקזוטי של הוודוויל הקרקס והראינוע לדבר של יום-יום.
בחמשת מדוריו מציג על עיר ועל ים חתך אורך ביצירת לוין
במוקדיה הכרונולוגיים העיקריים: סוף שנות העשרים וראשית שנות
השלושים – פרק הזמן שלפני גיבושה התמטי והסגנוני המלא של
הסיפורת הלווינית; שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים – עידן
התנופה המודרניסטית המלאה והגיבוש השלם של דרך הסיפר והסגנון
המטפורי האופייניים למחבר; ושנות השישים והשבעים – התקופה
המאוחרת שבה העטה המספר על המודרניזם המבהיק שלו מעין פטינה
כהה במקצת פטינה יהודית-יגונית ובכך הבדיל את סיפוריו
המאוחרים מן הסיפורת הכמו-צאפלינית של שנות השלושים.