נקודת הבראשית – גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית

קבוצה קטנה של ראשוני השומר הצעיר ישבה במהלך קיץ 1920 וחורף
1921 בביתניה עילית על שיפולי מדרון המשקיף אל הכנרת. בימים
עסקו החברים בהכשרת הקרקע ובלילות השתקעו בפולחן של שיחות
ווידוי וקיוו להביא מתוך כך לתיקון האני ולתיקון העולם. כשנה
לאחר הירידה מן ההר כינסה החבורה את חוויותיה בטקסט קולקטיבי
ששמו קהיליתנו. סיפורה של החבורה הפך לסיפור מיתי-מכונן
בתולדות השבט החלוצי סיפור שחוזרים אליו שוב ושוב. ספר זה
עוסק בדרכים שבהם בחרו כמה סופרים לספר את הסיפור של
ביתניה-עילית ובעיקר בעובדה שמספרים אותו מחדש בנקודות
היסטוריות שונות החל בשנות העשרים של המאה העשרים וכלה –
בינתיים בסוף שנות השמונים שלה. הופעת הסיפור מספר פעמים על
ציר הזמן של המאה העשרים מעידה על כך שהמטען המיתי שהתרבות
הישראלית המתחדשת נושאת עימה היה עדיין בשלבי גיבוש ומיתוס
הראשית טרם נחתם. נקודת הבראשית המקום שבו הותוותה תוכנית
המתאר של האקספרימנט הציוני ממשיכה לרתק את הדמיון וקוראת
לחשבון נפש. שלושה סופרים עבריים מצאו בפרשת ביתניה-עילית
חומר גלם מתסיס ומעורר ליצירה הספרותית: נתן (אגמון)
ביסטריצקי כתב את הרומן ימים ולילות ב-1926; יהודה יערי חיבר
את הרומן כאור יהל שיצא לאור ב-1937 ויהושע סובול יצר את
המחזה ליל העשרים שהוצג לראשונה ב-1976. ליצירות הספרות חברו
גם כמה טקסטים תיעודיים – ספרותיים כמו אתמול שלי של דוד
הורוביץ שנדפס ב-1970 ו ההר והבית של נתן שחם שיצא לאור
ב-1984 לכבוד יובל השישים של בית אלפא. ספרה של דר שולה קשת
מתאר את צמיחתו של הקורפוס הספרותי והממוארי שנוצר על ציר
הזמן כוויכוח מתמשך בין-דורי על המצע הרעיוני שבאמצעותו יש
לפרש את הנרטיב המכונן של חזרת העם היהודי לארצו. השיח
הבין-טקסטואלי בין היצירות מתייחס אל הדרכים המומלצות
להבניית הזהות החדשה-ישנה וגם בא חשבון עם המרכיבים הנפיצים
הטמונים בתוך הסיפור המכונן ומעמידים בסכנה את התוכנית כולה.