לא נרגע הרעב

כרבע מליון פליטים יהודים – ניצולי שואה – נקלטו במחנות
העקורים שהוקמו בגרמניה הכבושה בידי בעלות הברית לאחר מלחמת
העולם השנייה. בכוחותיהם האחרונים ובתקווה לשקם את חייהם
באווירה אחרת ובמקום אחר הם ניהלו חיים קהילתיים מסועפים
ומרובי פנים במחנות הזמניים. כארבע מאות שליחים שיגר היישוב
הארץ-ישראלי אל ריכוזי העקורים ובמפגש זה שבין היהודים שחרב
עולמם לנציגי העתיד האחר המצפה להם מתמקד ספרה המרתק של דר
עירית קינן. המחברת מעמידה לבחינה מעמיקה את שני הצדדים
במפגש הדרמטי ומגיעה למסקנות מאלפות בשורה של סוגיות קשות
ומכאיבות שלא פסקו מעולם להטריד את מצפונה של החברה
הישראלית. תיאור המפגש מנקודת ראותם של משתתפיו ולא מזווית
הבחינה של הגופים והמוסדות שניהלו והדריכו אותו מעמיד באור
חדש את המניעים והציפיות של שני הצדדים: כלום ראו הפליטים
בשליחי ארץ-ישראל מכשיר שיוציאם מן התופת או שמא אחים הבאים
להושיט להם יד בשעת צרה ואף עוגן אחיזה בחזון הציוני? האמנם
ראו השליחים בהמוני העקורים נשק פוליטי שיסייע בידם להוציא
אל הפועל את מטרותיו ושאיפותיו של העניין הציוני בארץ-ישראל?
האמנם עלה בידיהם של אלה שבאו מכתמי הירק הרבים כלשונו של
אבא קובנר להעמיד גשר אנושי חם וקולט לאלה שלא הצליחו
להשתחרר מאימת השואה הגדולה? ספרה של עירית קינן המבוסס על
חומר תיעודי מסועף ומגוון מעלה תרומה שאין כמותה להבנת פרק
מכריע בתולדות המפגש המסעיר בין הגולה שלאחר השואה ליישוב
הארץ-ישראלי המתכונן לעצמאות.