ראינו לילה

אליס ביאלסקי, סופרת ישראלית הכותבת רוסית, יצרה יצירת-מופת קטנה, משהו בין “סטיריקון” מטורף המתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית המועצות ל”אליסה בארץ הפלאות” בגרסה פאנקיסטית המתפתחת בזינוקים מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים של להקות הרוק הסובייטיות, או, ליתר דיוק, האנטי-סובייטיות. הללו משמיעות בצלילים מחרישי אוזניים את קולותיה של “תרבות הנגד”, שאותה הולידה באורח בלתי נמנע התרבות הסובייטית הרשמית – הצדקנית, האטומה, הכוחנית – ברגע בו אפשרו סדקיה המתרחבים של הפרסטרויקה את התפרצותו של המודחק התרבותי אל הרבדים הגלויים של החיים החברתיים מול כוחות הממשל המנהלים קרבות נסיגה אלימים. הסיפור מדגים בשלמות את הנחת היסוד של מיכאיל בכטין, פילוסוף התרבות והספרות הסובייטי המרכזי, הקובעת כי כל מערכת תרבותית דומיננטית, המונחה כביכול על ידי אידיאלים נעלים המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד “קרנבלית”, המונית, גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אמה-יולדתה, ומנסה לשמור על שפיות דעתו של האדם הפשוט דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף.