בקר אפריל

שיריה של רות נצר אינם שירים פמיניסטיים במובן החברתי או
בהקשר של מאבק מיליטאנטי אולם הם פמיניסטיים בלי מירכאות הם
אמירה נשית עד תום בביטויה כמו בתכניה. כאן נשים פועלות כחלק
אינטגרלי של נוף עולמן כוחן הוא כוחם של האדמה והצומח של מין
קשר חושי-כישופי אל הטבע. חוויות הנפש מושלכות על תופעות
הטבע ותופעות הטבע מושלכות אל חוויית הנפש אשר היא טבע. אין
קרע ואין מרחק. אף שאין זו שירה פיגורטיבית השירים רוויים
חושיות חריפה. הנגיעה הצבע והריחות ממלאים אותם עד שכמעט
אפשר לחוש בהם. אלה הם שירים אימפרסיוניסטיים שירי צייד
שעיני חתול מבקרים את מבטו ופנים מתפרקים בעיניו לאותיות
צבעים מותכים (עמ 37). בשירים בהירי-גוון במעין רישומים
אקוורליים מצטיירות דמויות בנוף – דמויות הפועלות על הנוף
בתנועה הרמונית בקצב שלו איתן. עם הקריאה בשירים אלה קל
להשתכנע כי השירה אכן נוצרה בראשיתה מתוך זמירות ולחשים
שמאנטיסטטיים שעלו ספונטנית ברוח האדם והעלו עמם את הצורה
המקצב והדימוי. רבים מהשירים הם מעין שירי-מרפא לחשים קמעות
עשבי-מרפא מאויתים: אישה אוספת מרווה לשיקוי הנפש הל הרים
קושרת חוטי נדר על עץ אלון קדוש (9) או רושמת הירוגליפים של
מים / לעשות מאכל (54). הם שירי-מרפא לא רק בתמונותיהם אלא
גם בקצבם גם בטבעונות הפגאנית שלהם ובחזרה שהם מחזירים את
הקורא אל הראשוני הפשוט אל נטו של חומרי טבע. אולם פשטות זו
איננה פשטות גולמית כלל כמעט אפשר לומר: מתוחכמת בפשטותה.
הטבעי והנפשי נרקחים ומתרכבים גם ברמה הלשונית והמטאפורית
בביטויים כמו קיץ שחוט שלית השמים קייטנות האור או מגדיל
העופר של עיניו תימהון. עם זאת עיקר ייחודם בהמרה
טבעית-נפשית הנוצרת מסידורם ורישומם המדויק של פרטים:
באמצעות פירוט כזה של חומרים טבעיים – אבן עץ מיץ שוּמַר או
עשן – יוצרת המשוררת מטען חווייתי רווי מבחינה רגשית גם בלי
להזדקק לשום מטאפוריקה. הטבע מתגלה כעל-טבע בלי להיות
ערטילאי ובלי שהמבע ייעשה אזוטרי; זאת משום שבעולם כישופי זה
כל פעולה היא מקרוב כל דבר קשור ונוגע בכל דבר. האיכויות
הרגשיות הצפונות בשירים אינן אלא המשך פואטי למין שלווה של
שאמאן המהלך בתוך הטבע הזורם בתמורות מאגיות של חומר ואנרגיה
זמן ומרחב. כך אפשר להמיר עשבים בכורח אינסופי (10); העץ
מבשר את הציפור מפנימיותו (14) ותנועת העיט היא גם תנועת
הנפש מעצמה (11); הטבע מתפשט התפשטות רוחנית-אסתטית
מגשמיותו: הבוסתן יהפוך לסיבוכי יופי (8) והיער – מהות
שנמלאה עצים (9). תמיד זו אישה / אותה אישה המביאה / את קו
הנצח לפרח / בשערה דולה ארז ואגוזים / מקערה מפזרת מוסקט /
וקנימון מיטיבה / את חלוק המשי / מרגיעה נהרות תה.// היא
אינה מבחינה בךָ. / הבא לה לטאות הבא לה כבשה /א ו לפחות
צנצנת מרמלדה (תמיד זו אישה עמ31). לו היינו קוראים את הבית
השני לבדו אפשר שהיינו שומעים רק דוברת המשוחחת עם הווייתה
הבתולית הבלתי-חדירה השמורה ומוכלת בתוכה. אולם כאן זו איננה
חוויה מסתגרת אלא סופגת ושלמותה העגולה היא שלמות
אינקלוסיווית מכילה-כול. הדוברת היא בת ואם ילדה ואשה כאחת.
רגל אחת תמיד בפנים בטבע מכלולי בלתי מובחן ממנה עצמה ועל כן
גם אינה מבחינה אלא בקיום אחד ובתנועה אחת. מיקרוקוסמוס
ומקרוקוסמוס מתעצבים בסדר אחד. במקום אחר היא אומרת: פני
הילדה שלך מעוצבים / באלכסון ההר / הטווה שני עצים. טבורה
יכול להיות טבור תינוקה או טבור הארץ; הטבע הזה – הוא תמיד
אישה אותה אישה אחת. הפרח שבשערה הופך לנצח מכוח חיבורו אל
אותו טבע אחר ואינסופי; הפסיחה בשתי שורות אלה רומזת שאין
הבדל אם נדבר בפרח שבשערה או בפרח בכלל באותו יופי צבעוני
ומלבב שסובב אותנו; אין הבדל אם נדבר באורז ובאגוזים שהיא
דולה מן העולם מעצמה או בפעולה הגלויה של דלייתם מן הקערה.
גם פריטים כמו חלוק משי שהיא לובשת או ספלי תה שהיא מגישה
נגאלים בידיה מניכורם מחפציותם והופכים לאותו טבע זורם נע
בתנועתו הלא-נחפזת הנוגעת תנועת אישה נעה במים (61): חלוק
המשי אינו אלא ליטוף עצמי חושני ואף ספלי התה הנלגם הופכים
שוב בידיה לטבע – לנהרות שאת זרימתם היא מרגיעה באותה תנועה
שבה היא מיטיבה את חלוקה. על כן אין היא מבחינה במלותייך אלא
רק בלטאותיך בכבשותיך במרמלדה שבך. כשאשה מעוררת מינית חושיה
מחושים: סוסים נודדים מבטנה / בטנה פעמון / צווארה / זרע בר
(32); כשהיא הרה התבל כולה הרה משמים עד עפר והעובר שהיה
נוצה הופך ברחמה לדג הופך ביצוריה לסוס ונולד כגולֶה אל האי
הנסוג / אל שפיות מתפצלת (55); כאם חיקה הוא חיקו של הטבע.
ושוב מאגית בפשטותה היא פוזמת דשא / משיטה עריסת חלב (33)
ואפילו אלוהים הוא ככר לחם ארוכה מתחת לבית השחי לנגוס / בו
לעת מצוא (48). הכול נוגע בכול ונגיעתם המתמדת של דברים
מאחדת את העולם. והעולם מתגלה באמצעות הנגיעה: יש יד מאכלסת
שדים מתים ויש מי שידיה סנוניות רטובות (36) ומי שידיה כשלג
התכול (25); יש שיד גבר בירכיה תקרא בה / אישה אישה (323).
המגע מגלה לא משום שהוא מבטל מרחק אלא משום שהוא מוציא מכוח
לפועל היבט מסוים של עולם אחדותי מלכתחילה עולם שבו אפשר
ללקט ענבים ואפשר למוצאם בעיני אישה. המגע החושי הוא אמנם
עדות שכל זה יציב וקיים (23) אך מה שבמבט ראשון נראה כעולם
נומינאליסטי מתגלה עד מהרה כעולם שאין בו מחשבה שאינה מוחשת
ואין בו מוחש משולל רגש-מחשבה-חיים. החיבור הנדמה בתחילה
כתמימות עוברית-גולמית הממתינה לבקיעה מתגלה כחוכמתו של הדג
שיצא מן האוקיאנוס ושב אליו עם הכרת הצעקה שבקיום (59).
אמרתי ולא אמרתי; שכן אפשר לדבר על רוח השירים על
הארס-פואטיקה שלהם אפילו על האפקט הרגשי שהם יוצרים – אבל על
היופי המכאיב שבהם הזר כמעט באיכותו מה אומר? אפשר רק לתאר
את האפקט של אותן משיכות מכחול מדויקות – מוחות לרגע מעיניך
את קטרקט השגרה הופכות אותך שוב לבד ריק מול מכחול אחר גדול
ממנו. מלים כמו חד נקי מרוכז – טובות לתאר בהן גם הייקו
יפאני; אבל למרות שהשוואה כזו לא תהיה שלא במקומה כאן פועל
גם משהו שונה מין שחור-לבן נקי מְצלֵם (24) שחושף ספקטרומים
שלמים של אסתטיקה ומפתח את החוויה מתוך בסיס חושי טהור.
הוצאה ספרית פועלים שנת 1990